השבוע קרה משהו פשוט, אבל עמוק. מחקתי את טיקטוק.
לא כצעד דרמטי, לא מתוך שנאה לטכנולוגיה או כמחאה נגד האלגוריתם. פשוט הרגשתי שדי. הלב ביקש קצת שקט. והחלטתי להקשיב לו.
ברגע הראשון הייתה שתיקה מוזרה. היד עוד נמשכה אוטומטית למסך, מחפשת את האייקון שכבר לא שם. אבל אחרי יום או יומיים - קרה הקסם. השקט הזה, שבהתחלה הפחיד אותי, הפך להיות בית. מרחב חדש נפתח לי בתודעה.
התחלתי להרגיש איך המיינד שלי נרגע. המדיטציות שאני מתרגלת קיבלו פתאום עומק אחר – פחות מאבק, יותר נוכחות. פחות רעשי רקע, יותר הקשבה פנימה. יש משהו עוצמתי בלשבת במדיטציה כשאין בראש אינסוף קליפים שזזים בלי הפסקה. הנשימה הפכה לעוגן אמיתי, לא סתם טכניקה.
היה לי זמן להתבונן. לנשום. להרגיש באמת איך אני, בלי הפרעות. הבחנתי כמה מתחים קטנים נמסו. כמה מחשבות חדשות הגיעו. כמה דברים שפעם העסיקו אותי פתאום נראו רחוקים, לא רלוונטיים.
זה לא “נגד טיקטוק”, זו הזמנה. הזמנה לחזור פנימה. להזכיר לעצמי שקיים ים עמוק של תובנה, רגש, שקט – שרק מחכה שאתקרב אליו שוב.
אולי אחזור לטיקטוק מתישהו. אבל עכשיו אני מבינה משהו עמוק: השקט הוא לא ריקנות. הוא מרחב. מרחב שבו אני פוגשת את עצמי באמת, דרך הנשימה, דרך המדיטציה, דרך שקט שלא פחדתי להרגיש.