התחייבתי לתרגל מדיטציה כל יום – וזה שינה אותי מבפנים
איך זה מרגיש להיות 21 ימים במדיטציה?מסע פנימי של שקט, אי-נוחות וגילוי עצמי
אם היו אומרים לי לפני חודש שאשב כל יום במשך 21 ימים למדיטציה, הייתי מחייכת בנימוס ומחליפה נושא. המחשבה לעצור את כל הרעשים, להיות רק עם עצמי – בלי מוזיקה, בלי טלפונים, בלי הסחות – נראתה לי מרתיעה, כמעט בלתי אפשרית.
אבל בכל זאת עשיתי את זה. לא בבת אחת, לא בלי ספקות, אבל כן – 21 ימים ברצף של מדיטציה יומית. לפעמים 10 דקות, לפעמים חצי שעה. לפעמים מתוך שלווה, לפעמים מתוך סערה. וזו הייתה אחת המתנות הכי עמוקות שנתתי לעצמי.
הימים הראשונים – אי-נוחות
התחלה לא הייתה רומנטית. ישבתי, עצמתי עיניים, והראש שלי הפך לרשימת קניות אחת ארוכה: “צריך לקנות חלב”, “למה היא לא חזרה אליי?”, “מה אני בכלל עושה כאן?”. הגוף התפתל, הזמן זחל, וכל ניסיון “להירגע” רק יצר יותר תסכול.
אבל משהו בי התעקש להישאר.
באמצע הדרך – ריכוך פנימי
משהו השתנה סביב היום השמיני או התשיעי. לא הייתה הארה פתאומית, לא הייתה שלווה מושלמת. אבל כן היה מרחב – כאילו משהו בי הבין שאין לאן למהר. הרגע הזה, הנשימה הזו, התחילו להרגיש כמו בית.
הרגשות עלו – עצב ישן, פחדים, רגעים קטנים של הודיה. במקום להדחיק, רק נשמתי לתוכם. לפעמים בכיתי, לפעמים חייכתי. ולמדתי – אני לא צריכה לתקן כל דבר שאני מרגישה.
לקראת הסוף – גילוי נעים של נוכחות
ביום ה-18, התיישבתי עם כוס תה, עצמתי עיניים, והרגשתי פשוט… נוכחת. לא מלאה דרמה, לא מחפשת תוצאה. רק אני, עם עצמי, ברגע הזה.
לא הכל “עבד” כל יום – היו ימים עם פחות חיבור, יותר רעש. אבל ההבנה הכי עמוקה שהגיעה אליי היא שמדיטציה היא לא עוד משהו ש”צריך להצליח בו”, אלא מרחב שבו מותר לי פשוט להיות.
תובנות מהמסע • שקט לא מגיע מבחוץ – הוא נוצר כשאנחנו מפסיקים להילחם ברעש. • מדיטציה היא לא בריחה מהחיים – היא תרגול של נוכחות בחיים עצמם. • 21 ימים זה לא סיום – זה רק התחלה של מערכת יחסים עם עצמי.
ואם את או אתה שוקלים להתחיל – תנו לזה צ’אנס. לא צריך לדעת “איך עושים את זה נכון”. פשוט שבו, עצמו עיניים, והקשיבו למה שעולה. אולי תופתעו לגלות כמה חכמה יש בשקט.