לפני 40 ימים קיבלתי החלטה. לא גדולה, לא דרמטית, אפילו לא הכרזתי עליה בפני אף אחד. פשוט אמרתי לעצמי בשקט:“מה יקרה אם אתחייב למדיטציה כל יום, רק ל-10 דקות, במשך 40 יום?”וזהו. כך זה התחיל.
בהתחלה זה הרגיש… מוזר
ביום הראשון ישבתי על הכרית, עצמתי עיניים, נשמתי – ובום, כמו קרקס: המוח שלי התחיל להשתולל.רשימות, דאגות, פתאום אני נזכרת שצריך להוציא כביסה מהתוף, שמישהו לא החזיר לי הודעה, ושהצליל של השקט הזה בכלל לא נעים לי.
אבל הבטחתי לעצמי: רק לשבת. לא “להצליח”, לא “להירגע” – רק להיות.
הימים הראשונים: ללמוד לשהות
בימים הראשונים הרגשתי שזה כמעט בלתי אפשרי.אבל לאט לאט, משהו התחיל לזוז. לא מבחוץ – אלא בפנים.פתאום שמתי לב כמה מהר אני בורחת מעצמי ביומיום.כמה מהר אני ממלאת כל שקט בסרטון, בהודעה, במשהו.
המדיטציה התחילה לחשוף את כל מה ששתקתי מולו: עייפות. בדידות. רצון שיקשיבו לי, אפילו אני לעצמי.
איפשהו באמצע - נפתח משהו
אני לא יודעת להגיד מתי בדיוק זה קרה, אבל הייתה נקודה - אולי סביב היום ה-15 או ה-20 – שבה המדיטציה כבר לא הרגישה כמו “משימה”.היא הפכה למרחב.
פתאום הרגשתי שמותר לי לנשום. בלי להספיק, בלי להיות מושלמת, בלי לתקן כל מחשבה שעוברת.מותר לי להיות אנושית. לא לדעת. להתגעגע. לבכות אם צריך.
התחלתי לפגוש את עצמי באמת - כמו חברה ישנה שלא ראיתי הרבה זמן.
היום ה-40: לא תעודת סיום, אלא דלת שנפתחה
ביום ה-40 ישבתי, עצמתי עיניים, ונשמתי עמוק. פתאום נחתה בי מין תחושת הודיה.לא על “הישג”, אלא על זה שפגשתי את עצמי. על זה שלראשונה מזה הרבה זמן, אני מרגישה שאני נמצאת בבית, גם כשאני לבד.
אני לא יותר רגועה כל הזמן, ואני לא מוארת.אבל יש בתוכי שקט חדש. נוכחות. רכות.
אז למה אני כותבת את זה בכלל?
כי אם במקרה את או אתה קוראים את זה ומרגישים שאתם רוצים שינוי - אולי אפילו קטן - אני רק רוצה להגיד:זה לא חייב להתחיל בגדול. לא צריך לנסוע להודו או להוציא תעודת מדריך.צריך רק להסכים להיות רגע עם עצמך.10 דקות ביום.ולהסכים לפגוש את מה שיש – גם אם הוא מבולגן, רועש, לא סגור.
זה לא קסם - אבל זה הכי קרוב שפגשתי לזה.ודווקא בימים הקשים האלו, במלחמה מול איראן, לילות בלי שינה , אזעקות ופחדזה הדבר ששמר על השפיות שלי אפילו לכמה רגעים ביום.